<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש — יבמות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[יבמות ל"ט ע"ב] אמר רב אין כופין. רש"י פי' [כי ניחא לתרוייהו ליבם] אין כופין [לחלוץ משום מצוה]. אבל אם לא [תרצה ליבם מחמת] שתתן אמתלא לדבריה מטעינן ליה לחלוץ [ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמרי' וכו'. אבל נראה] דבשאר אמתלא לדבריה [אע"פ ש]מטעינן ליה וחליץ אעפ"כ אין כופין, (אלא) [דלא] דמי למוכה שחין ובורסי, שהן מאותן שכופין להוציא. דאם לא כן למה היו טורחין להטעותן לקמן בפרק מצות חליצה [ק"ו ע"א], יכפוהו לחלוץ. ומאגרת מרד אין ראיה (דחלצה) [דא"כ] אפילו בלא אמתלא נמי, והתם טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק. ועוד מדקאמר התם ר' יוחנן תבע ליבם אין נזקקין [לו, השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין ליבם] מיבעיא. ועוד מדקאמר ליה רב בדידך תליא מילתא, משמע אפילו בזה"ז דמצות חליצה קודמת קאי. ומפרש ר"ת דהתם אמשנה ראשונה קאי, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, וגריס הכי מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב (נחמן) אין כופין ליבם, וכי אתי לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה אמר להו אי [ניחא] לך ליבומי. ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית ליבומי, מסתמא מיירי באותן שבאין לפניו לחלוץ, שאותן אם היו [מיבמין לא היו] מתכוונים לשם נוי ואישות שלא היו חוששין ליבם, אבל אחריני אין מניחן ליבם אלא לחלוץ. ואומר ר"ת, דהלכה כסתם משנה דבכורות פ"ק [י"ג ע"א], דעכשיו מצות חליצה קודמת דקיי"ל כאבא שאול ולא כרמי בר חמא דלקמן דחזרו לומר מצות יבום קודמת, כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול. ואמרינן נמי בריש מכילתין [ג' ע"א] דסתם מתניתין כאבא שאול, וסתם התלמוד בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א] כאבא שאול, וכולה שמעתא דלעיל דביאה עדיפא במתכוון לשם מצוה מיירי. ומה שפסק ר"ח דמצות יבום קודמת ליתא. והוא עצמו פסק בפ' מצות חליצה דחליצה קודמת.
<h2>דף כח:</h2>
[יבמות כ"ה ע"ב] החכם שאסר את האשה וכו'. בירושלמי [ספ"ב דיבמות] תמן תנינא, מפקיד פירות אצל חבירו ואפילו היו אבודין לא יגע בהם, רשב"ג אומר מוכרם בב"ד מפני השב אבידה לבעלים. תני אינוא בר יעקב הלכה כרשב"ג. ר' חייא בר שבתי מקשי, הכא איתמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא [ב"ד] והכא את אמר הכין. א"ר יוסי תמן המקח ראוי להשתלש ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד. [ואמרינן נמי בב"מ (ל"ח ע"א)] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני חשד. וקשה דבבכורות [כ"ח ע"ב] ובאלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב] אמרינן דן את הדין וכו' וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור. וכן בפירקין עדים החתומין וכו' לא חשו חכמים בדבר. והכא אמרינן ב"ד לא יקחו ופורטין לאחרים וכו'. וי"ל דהני נמי טעמא משום כיעור. אבל משום איסורא ליכא. וקשה אם כן מאי פריך והכא טעמא דב"ד [וכו' לימא] הא תרי לא ישאנה משום כיעור. וי"ל מדקתני החכם שאסר וכו' א"כ הא תרי לא ישאנה הוי איסור גמור דומיא דרישא. וקשה היכי אמר דן את הדין כולן רשאין ליקח, דדן יחיד משמע, דהכי דייק ספ"ק דסנהדרין [ו' ע"א], והכא קתני החכם שאסר לא ישאנה. וי"ל דהתם לא משמעותא דדן את הדין דייק. אך סוגיא דבכורות מוכחא דביחיד מיירי. והשתא יש ג' דינין בדבר, ביחיד יש איסור גמור, מההיא דחכם שאסר וכו'. בתרי איסורא ליכא כיעור איכא בין בממון בין בעריות, מההיא דעדים החתומים על גט אשה ושדה מקח. בתלתא בדבר הראוי להשתלש כגון ממון איכא כיעור בדבר, שאין ראוי להשתלש כגון עריות היתר גמור, מההיא דירושלמי.
<h2>דף מז.</h2>
נשאלתי על גיורת אחת שנתגיירה היא ובנה גדול, שמתה, אם הבן חייב להתאבל. והיה נראה בעיני שלא להתאבל. דאפילו עריות לא גזרו אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה או משום דאתי לאחלופי בישראל. ומהאי טעמא לא גזרו שניות בגרים. ואמרינן בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א] אפילו אחים מן האם מעידין לכתחלה. וכן בפרק נושאין [צ"ז ע"ב] פליג רב אחא בר יעקב אפילו באחים מן האם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ושלום לכל ישראל משה.
<h2>דף מט.</h2>
[יבמות ל"ו ע"ב] אם אשת ישראל חולצת ואם אשת כהן וכו'. ברוב ספרים גרסינן בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ו ע"א], ביום שלשים, וכן גירסת רש"י וכן ר"ח. ונראה דגרסינן תוך ל', שהרי בפרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] אמרו רבנן יום שלשים כיום שלפניו ור"ע משוי ליה ספיקא, וכיון דהוי כיום שלפניו ופליגי רבנן ורשב"ג ביום שלשים, מה לי יום שלשים מה לי תוך שלשים. ובשאילתות פרשת וירא [שאילתא י"ג] גרס תוך שלשים, ומיהו בה"ג כתב דביום שלשים אפילו פיהק ומת חי הוא לרבנן. ודווקא תוך שלשים הוא דאמרו רבנן במסכת שבת [קל"ו ע"ב] פיהק ומת דברי הכל מת הוא. משמע דגרס ביום שלשים, שאם לא היה גורס כאן יום שלשים מניין היה להם חילוק זה. אלא נראה דגרס יום שלשים, ומפרש מת (כששמעון) [כמשמעו] פיהק ומת. וחשיב פיהק ומת ביום שלשים כיון שחי כל כך כנפל מן הגג תוך שלשים. (כיון שחי). ועוד יש לקיים גירסא זו בנפל מן הגג ואכלו ארי. וביום שלשים דווקא הוא דסמכינן אדרבנן. ושמא אפילו לענין אבילות נמי היה חשיב בר קיימא.
